שאלות ותשובות – וובינר מכון אדלר

שאלה- מה עושים כשהפחד מאי הוודאות הוא אצלנו ההורים?

תשובה- ראשית חשוב לזהות שהחששות והפחדים הם שלנו ולא לפרש את ההתרגשות של ילדינו כפחד דומה לזה שלנו. שנית כדאי לנסות להימנע ככל שניתן מ”העמסת” הפחדים הללו על ילדינו ולא לשדר להם סימני מצוקה או חשש מוגזם. ובאשר אלינו, המעבר מהגן לבית הספר הוא שלב משמעותי בתהליך ההורות שלנו כך שתחושות כמו התרגשות ופחד הן טבעיות לחלוטין. ההמלצה היא להסתכל סביב ולגלות שמרבית ההורים חשים כמונו, ולכן, פשוט לקחת אוויר ולסמוך על ילדינו שיידעו לאט לאט למצוא את מקומם.
ואם אפשר, אז גם לנסות ולייצר לעצמנו וודאות, לשוחח עם הורים שילדיהם כבר לומדים בבית הספר, (עם מספר הורים, כי מעניין לשמוע כמה נקודות מבט. תמיד יהיו המרוצים, הלא מרוצים, מלאי הביקורת ואלו שרואים יתרונות וחסרונות).

שאלה- מה עושים אם הילד שלנו לא מכיר אף אחד מהתלמידים שיהיו איתו בכיתה?

תשובה- במקרה כזה מומלץ לנסות ולייצר קשרים ראשוניים עם הורים של ילדים וילדות שיהיו איתו בכיתה ולנסות ליזום מפגשים אצלכם, אצלם או בגן משחקים. ניתן גם ליזום מפגשים מיוחדים אצלכם כמו הקרנת סרט עם פופקורן, או פעילות מיוחדת אחרת, דבר שיסייע ליצירת חוויה חיובית ומהנה. בנוסף, כדאי ללכת לבית הספר ולבלות קצת במתחם, להסתכל על הבניינים, על מתקני המשחקים, לנסות ולהבין (או אפילו לנחש) איפה ממוקמות הכיתות של הקטנים או הגדולים, היכן ממוקם מגרש הספורט, האם ישנם מבנים מיוחדים (מעבדה, ספריה, חדר משחקים) וכדומה.
בנוסף, להזכיר לילד, סיטואציות שאולי לא זוכר, לגבי התחלות חדשות שלו, מה היה הקושי ואיך התגבר, ואיך כשנכנס לגן\ לקייטנה\ לחוג כדורגל,  הכיר חברים חדשים ושיש לו את היכולת להתחבר.

שאלה- מה עושים במקרים של אלימות?

תשובה– ראשית, במקרים של אלימות וגם במקרים אחרים חשוב לזכור שאנחנו לא לבד וכדאי לשתף מחנכת, יועצת ובמידת הצורך צוות הנהלה. כדאי לא לשדר לחץ מוגזם. רצוי לנסות ולהבין את הדברים, לנסות להבין האם לילדינו גם היה חלק באירוע האלימות ולחשוב בצורה שקולה ורגועה כיצד על הילד לפעול בפעם הבאה.

שאלה– מה עושים כשבסוף היום כל מה שהילד מספר זה שהיה “כיף”?

תשובה– במקרים כאלה ישנה התנגשות בין הרצון שלנו לדעת כמה שיותר… אל מול הילד שלא ממש זוכר מה היה במהלך היום, או לא חושב שהיה שם משהו משמעותי, או שסתם לא בא לו לספר, או שמשהו אחר… בכל אופן, במקרים רבים הדרך לעודד שיחה היא דווקא לספר משהו על היום שלנו מבלי לצפות שהילד יענה ב”תמורה”, אלא להבין שלאט לאט ככל שאנחנו נשתף יותר כך גם הילד יתחיל לשתף. בנוסף, ניתן לשאול שאלה אחת מדויקת, למשל, איך היה היום בשיעור חשבון?, או למשל, במה שיחקת בהפסקה הגדולה? וכן הלאה. חשוב להימנע ממקבץ גדול מדי של שאלות ולהימנע משיפוט.
חשיבות הרעיון שאנחנו נשתף את הילד באיך עבר עלינו היום, איננה כמניפולציה לגרום לילד לענות בשיתוף משלו, אלא שעם הזמן ילמד, מה מספרים אצלנו בבית אחד לשני, כמה משתפים ואת מי. וכשאנחנו נכניס את שפת השיתוף לשיחה בינינו, סביר להניח שמתישהו, הם יצטרפו.

שאלה– מה עושים אם הילד מסוגל להתרכז רק 10 דקות?

תשובה– באופן הכי פשוט, לומדים 10 דקות ועושים הפסקה… למידה בהתאם לזמנים בהם אנחנו מרוכזים מייצרת הצלחה בפתרון תרגיל, בכתיבת מילה ובביצוע משימה. עם הזמן ועם התרגול משך הזמן יגדל (עד לנקודה מסוימת בהתאם לסגנון למידה אישי).

שאלה– מה עושים אם הילדה מספרת על משהו לא טוב שהיא עשתה בבית הספר, כמו למשל להפריע בשיעור?

תשובה– ראשית, מקשיבים מבלי לשדר דבר מלבד הקשבה (זה הזמן לתרגל “פוקר פייס”). ואחר כך שואלים שאלות כמו למשל: ואיך הרגשת אחר כך? ומה קרה בהמשך? מה למדת מזה? וכן הלאה. אנחנו רוצים לשמוע על התהליך שהילדים שלנו עברו, איך הם התמודדו עם ההבנה שהם טעו, איך הם התמודדו עם זה שהמורה כעסה עליהם, האם הם ידעו להתנצל במידת הצורך וכן הלאה.

שאלה– אחרי כל השיחות על סביבת הלימוד, האם קיימת סביבת לימוד אידיאלית?

תשובה– אם נלמד את ילדינו לייצר אווירת למידה שמפחיתה רעשים ומסיחים מיותרים הם יוכלו לבחור בכל סביבה שמתאימה להם ומסייעת להם להישאר מרוכזים יותר, בין אם מדובר בלמידה בפינת האוכל, בחדר, על הספה בסלון, על השטיח וכן הלאה.